כמה מוטל על העורך להתערב ולהגיה את התוכן מטעויות ושיבושים? וככל שהחיבור קדום יותר, כך הולכת השאלה ומתעצמת!
נעתיק מקצת מדברי רבותינו:
הרמב"ן (ב"ב קלד.) כתב: והגהת ספרים בסברא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה. והראב"ד (הובא בברכי יוסף יו"ד סי' רעט סק"א) לייט על זה, שכל היד המגיהה בספרים תקצץ.
ובשו"ת עבודת הגרשוני (סי' צב) כתב: הן אמת שקשה מאד להגיה ולשבש הספרים, מ"מ היכא דמוכח ודאי שרי והרשות נתונה והיד כותבת ומגיה כראוי, ובפרט בספרים הנדפסים שלנו שהרגל הטעיות נעשה להם כטבעי.
ובפלא יועץ (ערך גירסא) כתב: ואם כשלומד נראה שיש טעות בספר, לא ימהר להגיה הספר ולשנות הגירסא, כי כמה פעמים האדם כוזב וסובר שהספר טועה, אבל באמת דעתו הוא הטועה. ולטותא שמענו מרבנן קדישי, שהיד המרבה להגיה בספרים תקצץ בר מינן. אלא אם אחר עיון רב נראה לו הדבר ברור שיש טעות, אז מצוה קעביד להרים מכשול, ויכתוב בגליון הספר 'נראה דצ"ל'.
והצדיק מווילדניק - רבי ישראל דב בער (שארית ישראל שער ההתקשרות דרוש ז מאמר רביעי) כתב: אסור להגיה בספרים, כי לכל טעות יש שורש כיון שבא באותיות בהספר, ואפילו טעות דמוכח אסור למחוק, כי אם לכתוב מן הצד שזהו טעות הדפוס. שעל ידי טעות הנ"ל יש תיקון אפילו לאותם הנשמות שהם כעצים יבשים, והכל על ידי החכם, ולכן צריך החכם האמת לומר כל הנוסחאות והגירסאות שכתוב בהספר.
ידוע המעשה (קובץ שפתי חכמים, עמ' צא-צג), על המדפיס ר' אשר בן הרב ר' יוסף פרעמסלר שהביא לרה"ק רבי פנחס מקוריץ - חומש חדש שהדפיס, עם ביאור אור החיים.
כשפתח רבי פנחס את החומש הבחין, שר' אשר השמיט את התיבות: 'משיח ה' שמו חיים' (דברים טו ז). כששאל אותו לפשר מעשיו, ענה: שכיון שידוע שהאור החיים כיוון על עצמו, לכן השמיט זאת.
פתח רבי פנחס שוב את החומש, ובמקום שהאור החיים (במדבר ה כח) כתב: 'בין מאיש זה בין מאחר', נפלה טעות ונכתב: 'בין מאיש זה בין מאשר'...
אמר לו רבי פנחס: ראה חותמך...